All travel is now merely a means of moving a camera from place to place, all travellers are ruled by the all-powerful lens. Visitors old-fashioned enough to wish only to stand and look with their anachronistic eyes are shoved aside by the photographers, who take it for granted that while they do their ritual focusing, nothing else may move or cross their vision. Those peculiar souls without a camera must step aside for those more properly occupied, must wait while the rituals take place, and must bide their time while whole coaches stop and unleash upon the landscape the Instamatic God. And the populations of whole countries seeing themselves cannibalised, swallowed up, vacuumed into the black-ringed staring eye, wrench what they can from the cannibals. You want picture my house, my camel? You pay.
None of this would matter, perhaps, if anything worthwhile was being accomplished. If all the constant busyness and clicking produced, at its end, what had not existed before, images of beauty captured or truth told. But, sadly, this isn't so. The camera is simply graffiti made respectable.
The camera is the means by which we stamp ourselves on everything we see, under cover of recording the Wonders of the World already wonderfully
recorded by professionals and on sale at every corner bookshop and newsagent. But what use to show Aunt Maud, back home, postcards of the Tuscan landscape, since we are not in the picture to prove that we were there?
No stretch of rocks has verity unless I am within it. No monument exists
but for my wife, leaning against it. No temple is of interest without my face beside it, grinning. With my camera I appropriate everything beautiful, possess it, shrink it, domesticate it, and reproduce it on my blank sitting-room wall to prove to a selected audience of friends and family the one absolutely vital fact about these beauties: I saw them, I was there, I photographed them, and, ergo, they are.
from "Amateur Photography: the World as it isn't and our Fred" by Jill Tweedie in the Guardian | כל הנסיעות בימינו אינן אלא אמצעי להעברת מצלמה ממקום למקום. כל הנוסעים סרים למרותה של העדשה הכל-יכולה. מבקרים כה מיושנים עד שכל שאיפתם רק לעמוד ולהביט בעיניהם האנכרוניסטיות – נהדפים הצידה בידי הצלמים, המניחים כמובן מאליו, שבעודם עוסקים במיקוד הפולחני שלהם, דבר לא ינוע או יחצה את קו ראייתם. אותן נפשות מוזרות וחסרות מצלמה חייבות לסור הצידה לטובת אלה העסוקים באופן נאות יותר. עליהן לחכות עד השלמת הפולחנים, ולהמתין לתורן בהכנעה בעוד אוטובוסים שלמים עוצרים ומשלחים על פני הנוף את אלוהי הזום והצמצם. ואוכלוסיות של מדינות שלמות, הרואות את עצמן נטרפות, נבלעות, נשאבות אל תוך עין-הטבעת השחורה, הלטושה, מבקשות לחלץ לעצמן מה שניתן מידי הקניבלים. רוצה מצלם בית שלי, גמל שלי? תשלם.
כל זה לא היה משנה, אולי, לו היה מושג בכך דבר-מה בעל ערך. לו כל ההתעסקות והקליקים הללו היו יוצרים, בסופו של דבר, משהו שלא היה קיים קודם לכן. רישומים של יופי שנלכדו או אמת שסופרה. אך, למרבה הצער, אין זה כך. המצלמה היא רק גרפיטי בחזות מהוגנת.
המצלמה היא הדרך שלנו להטביע את חותמנו על כל מה שאנו רואים, במסווה של תיעוד נפלאות העולם, שכבר תועדו באופן כה נפלא על-ידי מקצוענים ומוצעות למכירה בחנויות הספרים ודוכני העיתונים בכל פינה. אך מה יועיל לנו להראות לדודה בתיה, שם בבית, גלויות של הנוף בטוסקנה, אם אנחנו לא בתמונה כדי להוכיח שהיינו שם?
שום רצועה סלעית אינה אמיתית כל עוד אני אינני בליבה. שום אנדרטה אינה קיימת אלא כדי שאשתי תישען עליה. שום מקדש אינו מעניין ללא קלסתר פניי שלי, המגחך לצידו. במצלמתי אני מפקיע לי כל דבר יפה, מנכס אותו, מכווץ אותו, מביית אותו ומשחזר אותו על קיר הסלון שלי, כדי להוכיח קֳבָל עַם-חברים וְעדת בני-משפחה את העובדה החיונית היחידה ביחס לשכיות-חמדה אלה: אני ראיתי אותן, אני הייתי שם, אני צילמתי אותן, משמע – הן קיימות.
מתוך "צילום חובבים: העולם כפי שאינו ופרד שלנו" מאת ג'יל טווידי ב-"גרדיאן".
|