Competition in this pair is now closed. Source text in English All travel is now merely a means of moving a camera from place to place, all travellers are ruled by the all-powerful lens. Visitors old-fashioned enough to wish only to stand and look with their anachronistic eyes are shoved aside by the photographers, who take it for granted that while they do their ritual focusing, nothing else may move or cross their vision. Those peculiar souls without a camera must step aside for those more properly occupied, must wait while the rituals take place, and must bide their time while whole coaches stop and unleash upon the landscape the Instamatic God. And the populations of whole countries seeing themselves cannibalised, swallowed up, vacuumed into the black-ringed staring eye, wrench what they can from the cannibals. You want picture my house, my camel? You pay.
None of this would matter, perhaps, if anything worthwhile was being accomplished. If all the constant busyness and clicking produced, at its end, what had not existed before, images of beauty captured or truth told. But, sadly, this isn't so. The camera is simply graffiti made respectable.
The camera is the means by which we stamp ourselves on everything we see, under cover of recording the Wonders of the World already wonderfully
recorded by professionals and on sale at every corner bookshop and newsagent. But what use to show Aunt Maud, back home, postcards of the Tuscan landscape, since we are not in the picture to prove that we were there?
No stretch of rocks has verity unless I am within it. No monument exists
but for my wife, leaning against it. No temple is of interest without my face beside it, grinning. With my camera I appropriate everything beautiful, possess it, shrink it, domesticate it, and reproduce it on my blank sitting-room wall to prove to a selected audience of friends and family the one absolutely vital fact about these beauties: I saw them, I was there, I photographed them, and, ergo, they are.
from "Amateur Photography: the World as it isn't and our Fred" by Jill Tweedie in the Guardian | The winning entry has been announced in this pair.There were 4 entries submitted in this pair during the submission phase. The winning entry was determined based on finals round voting by peers.
Competition in this pair is now closed. | כל הנסיעות בימינו אינן אלא אמצעי להעברת מצלמה ממקום למקום. כל הנוסעים סרים למרותה של העדשה הכל-יכולה. מבקרים כה מיושנים עד שכל שאיפתם רק לעמוד ולהביט בעיניהם האנכרוניסטיות – נהדפים הצידה בידי הצלמים, המניחים כמובן מאליו, שבעודם עוסקים במיקוד הפולחני שלהם, דבר לא ינוע או יחצה את קו ראייתם. אותן נפשות מוזרות וחסרות מצלמה חייבות לסור הצידה לטובת אלה העסוקים באופן נאות יותר. עליהן לחכות עד השלמת הפולחנים, ולהמתין לתורן בהכנעה בעוד אוטובוסים שלמים עוצרים ומשלחים על פני הנוף את אלוהי הזום והצמצם. ואוכלוסיות של מדינות שלמות, הרואות את עצמן נטרפות, נבלעות, נשאבות אל תוך עין-הטבעת השחורה, הלטושה, מבקשות לחלץ לעצמן מה שניתן מידי הקניבלים. רוצה מצלם בית שלי, גמל שלי? תשלם.
כל זה לא היה משנה, אולי, לו היה מושג בכך דבר-מה בעל ערך. לו כל ההתעסקות והקליקים הללו היו יוצרים, בסופו של דבר, משהו שלא היה קיים קודם לכן. רישומים של יופי שנלכדו או אמת שסופרה. אך, למרבה הצער, אין זה כך. המצלמה היא רק גרפיטי בחזות מהוגנת.
המצלמה היא הדרך שלנו להטביע את חותמנו על כל מה שאנו רואים, במסווה של תיעוד נפלאות העולם, שכבר תועדו באופן כה נפלא על-ידי מקצוענים ומוצעות למכירה בחנויות הספרים ודוכני העיתונים בכל פינה. אך מה יועיל לנו להראות לדודה בתיה, שם בבית, גלויות של הנוף בטוסקנה, אם אנחנו לא בתמונה כדי להוכיח שהיינו שם?
שום רצועה סלעית אינה אמיתית כל עוד אני אינני בליבה. שום אנדרטה אינה קיימת אלא כדי שאשתי תישען עליה. שום מקדש אינו מעניין ללא קלסתר פניי שלי, המגחך לצידו. במצלמתי אני מפקיע לי כל דבר יפה, מנכס אותו, מכווץ אותו, מביית אותו ומשחזר אותו על קיר הסלון שלי, כדי להוכיח קֳבָל עַם-חברים וְעדת בני-משפחה את העובדה החיונית היחידה ביחס לשכיות-חמדה אלה: אני ראיתי אותן, אני הייתי שם, אני צילמתי אותן, משמע – הן קיימות.
מתוך "צילום חובבים: העולם כפי שאינו ופרד שלנו" מאת ג'יל טווידי ב-"גרדיאן".
| Entry #3142
Winner Voting points | 1st | 2nd | 3rd |
---|
15 | 3 x4 | 1 x2 | 1 x1 |
| כל מסע הוא עתה פשוט אמצעי להזזת המצלמה ממקום למקום, כל הנוסעים נשלטים בידי העדשה הכל-יכולה. מבקרים שמרניים המעונינים רק לעמוד ולהביט בעיניהם המיושנות נדחקים הצידה בידי הצלמים, המסיקים כמובן מאליו שבזמן שהם עוסקים בטקס מיקוד המצלמה שלהם, אסור לכל אדם או עצם לנוע או לחצות את שדה הראייה שלהם. נשמות מוזרות אלה שאינן מלוות במצלמה חייבות להמתין עד לסיום הטקסים ולחכות לרגע הנכון בזמן שמטענם האנושי של אוטובוסים שלמים עוצר ומכה בנוף באל סרט הצילום. אוכלוסיותיהן של מדינות שלמות מוצאות את עצמן נטרפות, נבלעות, נשאבות אל תוך העין העגולה הבוהה המוקפת שחור ומנסות להציל את מה שניתן מאוכלי אדם אלה. אתה רוצה תמונה של הבית שלי, של הגמל? תשלם.
אולי דבר מכל זה לה היה משנה אילו משהו בעל ערך היה מושג. אילו כל ההתעסקות והלחיצות היו מביאים בסופו של דבר להיווצרות משהו שלא היה קיים קודם לכן, תמונות של יופי שהונצח או אמת שסופרה. אך למרבה הצער, אין זה כך. המצלמה היא פשוט גרסה מכובדת של הגרפיטי.
המצלמה היא האמצעי דרכו אנחנו משאירים את חותם עצמנו על כל מה שאנחנו רואים, תחת מסווה של הנצחת נפלאות העולם שכבר הונצחו באופן נפלא על ידי מקצוענים שיצירותיהם נמכרות בכל חנות ספרים ועיתונים פינתית. אך מה הטעם להראות לדודה פנינה בבית גלויות של הנוסף הטוסקני,אם אנו לא מופיעים בתמונה ומוכיחים בכך שאכן היינו שם?
לאף קבוצת סלעים אין ערך אלא אם כן אני עומד לפניו. אף אנדרטה אינה קיימת אלמלא אשתי הנשענת עליה. אף מקדש אינו מעניין ללא פני המחייכות לצדו. בעזרת המצלמה שלי אני נוטל בעלות על כל מה שיפה, לוקח אותו לידי, מכווץ אותו, מביית אותו ומשחזר אותו על קיר הסלון הריק שלי כדי להוכיח לקהל נבחר של חברים וקרובי משפחה את העובדה החיונית היחידה לגבי מקומות יפהפיים אלה: אני ראיתי אותם, אני הייתי שם, אני צילמתי אותם, ולכן משמע שהם קיימים.
מתוך "צילום חובבני: העולם כפי שאינו ופרד שלנו" מאת ג'יל טווידי בגארדיאן.
| Entry #2536
Voting points | 1st | 2nd | 3rd |
---|
11 | 2 x4 | 1 x2 | 1 x1 |
| כיום, הטיול הינו לא יותר מאמצעי שמטרתו לשנע את המצלמה ממקום אחד למשנהו, המטיילים רובם ככולם פשוט נשלטים ע"י העדשה הכל יכולה. מטיילים אשר הינם "מיושנים" מספיק ואשר כל רצונם הוא לעמוד ולהתבונן בעזרת זוג עיניהם המיושנות, נדחפים הצידה ע"י הצלמים, אשר חושבים כי מובן מאליו שבזמן שהם עורכים את טקס כיוון הפוקוס שלהם, לשום דבר אחר אסור לזוז או לחצות את קו ראייתם. אותן נפשות מוזרות וחסרות מצלמה חייבות לזוז הצידה עבור אלו העסוקים יותר, לחכות בזמן שהם עורכים את טקסיהם, ולקצוב את זמנם בזמן שאוטובוסים שלמים עוצרים ומשחררים אל חלל הנוף את האלילה- מצלמת הכיס. אוכלוסיות של מדינות שלמות רואות את עצמן נאכלות, נבלעות, ונשאבות אל תוך עינית הצפייה המוקפת בטבעת שחורה, ועוקרות מידיהם של הקניבלים כל מה שהן רק יכולות. אתה רוצה תמונה של הבית שלי, של הגמל? אין בעיה, אך עליך לשלם.
יתכן כי שום דבר מכל לא היה חשוב אם לבסוף משהו בעל ערך היה מושג. אם כל ההתעסקות הנמרצת וכל ההקלקות היו מייצרות משהו שלא היה קיים קודם לכן, תמונות של יופי עוצר נשימה או סיפור שהיה. אך למרבה הצער, זהו אינו המצב. המצלמה היא פשוט סוג של גרפיטי שהפך למכובד.
המצלמה היא אמצעי בעזרתו אנו מטביעים את עצמנו על כל דבר אותו אנו רואים במסווה של תיעוד פלאי העולם אשר כבר תועדו בצורה נפלאה ע"י מקצוענים ונמצאים למכירה בכל חנות ספרים פינתית ודוכן עיתונים.
אך מה הטעם לשוב הביתה ולהראות לדודה מוד תמונה של נוף חבל טוסקנה כאשר אנחנו לא נמצאים בתמונה בכדי להוכיח שאכן היינו שם?
שום משטח סלעי אינו באמת קיים אלא אם כן אני מצולם על הרקע שלו. האנדרטה קיימת אך ורק בכדי לשמש נקודת משען לאשתי. שום מקדש אינו מעניין במיוחד ללא פני המחייכות ברקע. בעזרת המצלמה שלי אני נוטל ללא רשות את כל מה שיפה, הופך לבעליו, מכווץ אותו, מביית אותו, ומשכפל אותו על קיר הסלון הריק שלי בכדי להוכיח לקהל נבחר של חברים ובני משפחה עובדה חיונית אחת ומוחלטת בנוגע ליופי הזה: אני ראיתי אותו, אני הייתי שם, אני צילמתי את זה, ולכן הוא קיים.
| Entry #2885
Voting points | 1st | 2nd | 3rd |
---|
8 | 0 | 3 x2 | 2 x1 |
| בימינו נראה שאנשים נוסעים לטייל בעולם פשוט כדי להעביר את המצלמה שלהם ממקום למקום, ושהעדשה החזקה מכול מטילה את אימתה על כל המטיילים. מבקרים שאינם מעודכנים דיים, המעוניינים רק לעמוד ולהביט בעיניהם האנכרוניסטיות, נדחפים הצידה על ידי הצלמים, הבטוחים ללא צל של ספק שבזמן שהם עוסקים במיקוד הפולחני שלהם, אסור שמשהו יזוז או יחצה את שדה הראייה שלהם. הטיפוסים המוזרים הללו שאין להם מצלמה חייבים לזוז הצידה לטובת אלה שזמנם חשוב יותר, לחכות עד תום הפולחן, להיאזר בסבלנות בעוד שאוטובוסי תיירים שלמים עוצרים ופורקים לתוך הנוף את הוד רוממותה המצלמה. ולתושביהן של מדינות שלמות הרואות את עצמן נלעסות, נבלעות, נשאבות לתוך העין השחורה הנועצת בהם את מבטה, לא נותר אלא לסחוט את מה שאפשר מהקניבאלים. אתה רוצה לצלם בית שלי, גמל שלי? אתה לשלם.
יתכן שכל זה לא היה חשוב אם היה מדובר כאן בהישג ששווה להתאמץ עבורו. אם כל הפעלתנות והקליקים הבלתי-פוסקים הללו היו מפיקים בסופו של דבר משהו שלא היה שם מקודם, תמונות מלאות הוד שצולמו, או אמיתות שנאמרו. אך לצערנו אין הדבר כך. המצלמה היא פשוט גרפיטי בלבוש מכובד.
המצלמה היא האמצעי שדרכו אנו מטביעים את חותמנו על כל מה שאנחנו רואים, תחת האצטלה המכובדת של רישום פלאי העולם, שכבר צולמו באופן מושלם על ידי צלמים מקצועיים, והמוצעים למכירה בכל חנות עיתונים פינתית. אך מה הטעם להראות לדודה חנה, שנשארה בבית, גלויות של נוף טוסקנה אם אנחנו בעצמנו לא נמצאים בתמונה כדי להוכיח שהיינו שם?
לאף חוף מסולע אין תוקף אם אני לא נמצא בו. אף אנדרטה אינה קיימת אילולא הייתה שם אשתי, נשענת עליה. אף מקדש אינו ממש מעניין ללא פרצופי לצידו, מחייך בטפשות. בעזרת מצלמתי אני משתלט על כל דבר יפה, הופך אותו לשלי, מכווץ אותו, מאלף אותו ומשכפל אותו על הקיר החשוף של הסלון כדי להוכיח לקהל נבחר של משפחה וחברים את העובדה היחידה שיש לה חשיבות כלשהי ביחס לנופי הפלא הללו: אני ראיתי אותם, אני הייתי שם, אני צילמתי אותם, ולכן משמע שהם קיימים.
| Entry #2638
Voting points | 1st | 2nd | 3rd |
---|
7 | 1 x4 | 1 x2 | 1 x1 |
| | | | | X Sign in to your ProZ.com account... | | | | | | ProZ.com translation contestsProZ.com translation contests offer a fun way to take a break from your normal routine while testing and honing your skills with fellow translators.
ProZ.com Translation Contests. Patent pending. |